בוקר אביבי, השמש זורחת ומאירה את הרחוב, אני יושבת בבית קפה קטן ומזמין, ריח התה מתמזג עם ניחוחות של מאפים טריים. אני מזמינה כוס תה ירוק, ומחכה לחברה שכבר הודיעה שתאחר. בזמן שאני ממתינה, אני מבחינה באישה מבוגרת שיושבת בשולחן הסמוך, עם עיניים מלאות חוכמה ובוודאי סיפורים.
אחרי כמה דקות, המלצר מביא את התה שלי ואני מחליטה לקחת יוזמה, אני פונה לאישה: "שלום, אפשר לשתות אתך את כוס התה שלי?" היא מחייכת ומסכימה ואני מתיישבת לידה.
מעל שתי כוסות תה, אנחנו מתחילות לדבר. היא מספרת לי על החיים שלה, על האתגרים שהיא עברה, על ההצלחות והכישלונות. כל לגימה מהתה מרגישה כמו חיבוק חם, וכל סיפור שהיא משתפת ממלא אותי בהבנה ובחמלה. אני שומעת את הקול, את החוויות שלה ואני מבינה שהתה הוא לא רק משקה – הוא גשר בין אנשים, הוא מקום שבו אפשר להרגיש בטוחים ולשתף את הלב.
באותו רגע, אני מבינה שהחיים הם כמו כוס תה – לפעמים הם מתוקים, לפעמים מרירים, אבל תמיד יש בהם מקום להקשבה, הכלה וחיבור. כשאני קמה ללכת, אני מבטיחה לה שעוד אשתף את הרגע הזה, כאות תודה על השיחה המיוחדת שלנו.
