בערב חורפי, אני יושבת בסלון הנעים והחם, ריח התה החם מתמזג עם ניחוחות של עוגיות שושנים מבית סבתא. אני מכינה כוס תה שחור, יודעת שהערב הזה יהיה מיוחד. חברים שלי מגיעים לבקר, ואני רוצה ליצור אווירה חמימה ומזמינה.
כשהם נכנסים, אני מגישה להם כוסות תה, כל אחד עם טעם אחר – תה עם נענע, תה עם דבש, ותה עם לימון. אנחנו מתיישבים סביב השולחן בסלון, באווירה של אינטימיות. כל לגימה מהתה מחממת אותנו מבפנים, והעוגיות מתמוססות בפ מזכירות לכולנו את הטעם של פעם, את זיכרונות הילדות המתוקים.
במהלך הערב, אנחנו מתחילים לשתף סיפורים – על רגעים קשים, על הצלחות, על חלומות שהתגשמו וחלומות שעדיין מחכים. כל אחד מהסיפורים מקבל מרחב ומקום והתה שלנו הופך לסמל של הקשבה והכלה. אני מרגישה איך החיבור בינינו מתחזק, איך כל כוס תה מייצרת עוד שכבת חום ואהבה.
באמצע השיחה, אני מבינה שהתה הוא יותר מסתם משקה – הוא טקס של חיבור, של שיתוף, של היכולת להקשיב ולהיות נוכחים זה עבור זה. כשאני מסיימת את כוס התה שלי, אני יודעת שהערב הזה, עם החברים שלי, הוא מתנה שלא אשכח. התה, העוגיות והאווירה המחבקת – כל אלה הם מהות הקשר האנושי.
